בסוף השבוע האחרון התקיים "השוק הלבן" במושב יד-נתן בחבל לכיש. את כל המלאכה לקימו עשתה מיכל (33)מרגול , הנשואה לאיתי נבט ולכן היא קוראת לעצמה מיכל מרגול –נבט. ויש חשיבות לכך, כי זה מראה שהיא מקפידה לארגן את החיים היטב. כך נהגה גם כאשר החליטה שהיא תקים ותפעיל "שוק לבן" במגרש בן 4 – 5 דונמים ליד מזכירות המושב.
מיכל מרגולי מפיקת השוק הלבן
כבר אשתקד עשתה זאת לראשונה ולכן זהו בעצם "השוק הלבן" מס' 2.
" אז מה, מעתה יבואו עוד שווקים לבנים בשרשרת וכל פעם תוסיפי סיפרה?" היא משיבה מיד בשלילה. לא. אין לה תוכניות לעוד "שוק לבן" ועוד אחד חרף העובדה שהיא הצליחה אשתקד והשנה – ההצלחה אפילו גדולה יותר. אשתקד היא הצליחה להקים "שוק לבן" ל- 27 דוכנים והשנה ביום שישי 37 ולמחרת- בשבת – 41 דוכנים.
זה נשמע פשוט? לא בדיוק. אימא צעירה, אגרונומית בעלת תואר שני, כפר-סבאית שהלכה אחרי בן זוגה דרומה וכך הגיעו לדירה בשכירות במושב יד נתן, ישוב ישראלי ללא גודש של עדה זו או אחרת – אוכלוסייה מעורבת – מקום שטוב לחיות. מושב השוכן מול "חמי יואב", בכניסה לישובי חבל לכיש, בצומת בין אשקלון לקריית גת. באם תרצו – ממש במרכז הארץ.
אז רצית "לעשות שוק"? שאלתי
מיכל היא אשת ארגון. כזאת נוחה לבריות, אוהבים אותה וכל מנהיגותה מתנהלת בדרכי נועם. משהחליטה לעשות משהו בתקופה פנויה שלה – הלכה ללמוד את המלאכה שלפניה:
"הלכתי לראות שווקים כאלה בארץ.ראתה מה טוב ומה לא. כפרויקטורית במקצועה, שכנעה די בקלות את וועד התושבים במושב, גם את הוועד המוניציפאלי מול המועצה האזורית וריכזה תוכנית עם תכנון השטח שניתן לה במושב. הכינה מסמכי התחייבות של בעלי הדוכנים ואחר כך החלה להביא דוכנים ליממה או שתיים. החלה להשקיע ואף סיכמה עם וועד המושב שהיא תשקיע, המושב ערב לכיסוי ההוצאות ואם יבוא רווח – המושב ייקח לאחר כיסוי כל ההוצאות.
מיכל מרגול נבט נעזרה בפייסבוק, בטויטר, באי-מיילים שלה וחבריה ולאחר שעמדה בכך אשתקד – חזרה לאותו מועד הסמוך לחג שבועות.
"מדוע לא ב"שבועות"? שאלתי ותשובתה הצדיקה את החלטותיה: שבועות – זה מאכלים. מאכלים דורשים אישורי משרד הבריאות. ישנה גם כשרות שאי אפשר להתעלם ממנה. להיכנס לדוכני אוכל פירושו זמן יקר לקבלת האישורים לאחר מסע של בדיקות ופיקוח. וגם כספים.
באנו ל"יד נתן" בשני ימי "השוק הלבן". האזור גודר בבדים לבנים. מעל לראשנו – סוככי בדים והדוכנים ששכרה באמצעות הפייסבוק כבר היו מוצבים גדושים בתוצרת וביצירות של כל שוכר. הדוכנים היו פזורים ברוחב לב בכל השטח הירוק בצומת המרכזי של המושב, עם שפע חנייה. כל דבר היה מחושב, לרבות השלטים והפרסומים של כל עסק. אפילו הפכו עבור היריד את הרחוב לחד-סתרי, לאפשר חנייה נוחה לאורך המדרכה הסמוכה ליריד.
הקהל הגיע במשך היומיים ובמידה מסוימת חזר להפתיע גם השנה: ברובו בא ממקומות שונים בארץ ולאו דווקא מאזור הדרום.
"גם שוכרי הדוכנים, ברובם אינם תושבי הדרום" מיכל מגלה. הנה לפניה משימה חדשה לקראת היריד הבא: למשוך את הקהל הדרומי ואת בעלי העסקים מהדרום לבוא לשוק, להאמין ביכולת השווקים ובמיוחד "השוק הלבן".
אף על פי שהצליחה, מיכל אינה בטוחה שתחזור לארגן "שוק לבן" נוסף. רצתה להוכיח בעיקר לעצמה, שיחד עם בעלה איתי, היא מסוגלת ליזום, לארגן ולהפיק אפילו רווחים מאירועי כזה. כעת היא מתחילה לחשוב לגשת לפרויקטים אחרים. נכון – התיירות מושכת אותה. מיכל תתפנה עתה לחשוב, ליזום ולתכנן את המיזם הבא שלה. זכרו את השם מיכל מרגולי נבט. היא עוד תשוב להפתיע.
—-
ליד הדוכנים פגשנו את התיירנים האמיתיים של ישראל, בעלי עסקים פרטיים – עצמאים המתעקשים לעבוד קשה בתקווה להצליח בעתיד.
היה שם אריאל כהן המתגורר בדירה שכורה במושב "יד נתן" המקדיש את מרצו וזמנו בייצור בירה מיוחדת בשני טעמים. הוא פתח מבשלת הקרויה "נוב" ולמעשה מכר בשני ימי השוק את כל המלאי שהכין.
מירב פרטוק הכינה לבאיי השוק הלבן אוכל טבעוני יחד עם שותפתה סגלית ילר מתל אביב.
אסא גורביץ' מקיבוץ יד מרדכי, פרש את האוהל הבדווי לאפשר לאורחים לפוש על המצעים הנוחים ולסעוד את ליבם.
דרורה אפשטייו מקיבוץ נגבה הציגה ביריד את עבודות הקרמיקה הנפלאות ונמצאו קונים ליצירות האמנות.
שובל קלושינר סורגת מקצועית בחוטי טריקו, יוצרת בובות, חיות מחמד. הא מאבן יהודה ויוצאת לירידים ושווקים ומתפרנסת מעיסוקה הממלאות תוכן וסיפוק. שובל פתחה חנות באינטרנט בעסק הקרוי "מסרגגת" ומשווקת גם דרך פייסבוק.
וישנם גם שחר אור מקיבוץ כרמיה המוכר יצירות מאצטרובלים, חגית ממושב שחר מוכרת מזוזות אמנותיות וישנה סוליג'ה, עולה מברזיל התופרת בדים ומלבושים ייחודיים ואחרים.
למדנו שוב: כך יוצרים תיירות.
