לא שהם אינם מחשיבים את התיירות, נהפוך הוא. יותר ויותר משוכנע כל העומד בראש רשות המקומית עליה הוא שולט – שהיא מתאימה עד מאד להפוך ל"עיר תיירות", או "אזור בעל יכולת עצומה לפתח את התיירות". אבל מכאן ועד לעשייה – מתעוררים המכשולים של תקציבים, של כוח האדם, של תכנון עכשווי ובעיקר – היכולת להחליט ליצור מיד יוזמות תיירות, המונחות בתכניות במשרדי הרשות במגירות רבות, בהערת אגב, שעדיין עוד לא הגיע זמנם. לרוב, העיריות הקימו חברות עירוניות העוסקות בתיירות. הרשויות הכפריות, מפעילות עמותות תיירות, התפתחו מנגנונים מתוקצבים לקיום אירועים או פסטיבלים והופרשו תקציבים גדולים, להניע את גלגלי המנגנונים הללו גם בתקצוב ממשלתי די נדיב. מרגע שהוקמה חברת בת או עמותה או "רשות" – קשה לעצור את תנועת ה"פרפטו-מובילה" ולהטיל על תנופת הגלגל הגדול, לצרף לתנועתו גם את עסקי התיירות הפרטיים, המוקמים בזיעת אפם ויוזמתם הבלתי נדלית של "משוגעים לדבר". מול מנגנוני השליטה ובהם מנכ"לי/מנהלי/ רכזי התיירות – מתקשה מאד בעל העסק הקטן, להצליח לקדם ולפתח את "האטרקציה התיירותית" שלו. לפעמים דרוש עידוד של הרשות המקומית, או תמיכה קלה בפרסום ושיווק, במתן הקלה במסים או שיפור הנוף הסביבתי של אתר התיירות הפרטי, כמו מסעדות, בתי קפה, בתי אמנים, בעלי צימרים, בעלי סטודיו, חוות ספורט, חוות סוסים או בעלי חיים או נותני שירותי תחבורה, טיולים, מכוני בריאות, יופי, רפואה הוליסטית, ספורט אתגרי, מכוני כושר וספורטי-ים מגוונים. ככל ששמנו לב ואני מקווה שאיני טועה, אין הרשויות המקומיות, מפרישות תקציבי תמיכה לכל יזמי התיירות בסקטור הפרטי, כנהוג במאבק על השגת הנחות עירוניות או ממשלתיות בתעשייה, בארגוני רווחה, ספורטי ליגות ארציות ומפעילי אירועי-חג ומועד. נדמה לפרקים, שבעוד בעלי העסקים התיירותיים נאבקים לשרוד, במאמץ כבד – הרשויות המקומיות נאבקות לשמור על הנוחות של התקציב המאושר לפעולות עתידיות ולהשיב פניהם ריקם ליזמים הפרטיים.
