נכון, כולנו מחכים לגודו. זהו התיאטרון האבסורדי של עולמנו בימים אלה.
הייתכן שכולנו לא הבנו מה תפקידינו בתאטרון אבסורדי זה? האם רק סמואל בקט, המחזאי האירי ראה וחזה כבר בראשית ינואר שנת ה-1953 שזה העלול להתרחב באותו חודש, בשנת 2020 על הבמה העולמית? כולנו ניצמד ולא נוכל לזוז על קרשי הבמה בתאטרון האבסורדי הזה, נשמור על הכובע והנעליים שלנו ולא נדע, אנו הרכושנים, מה לעשות הלאה? רק להמתין לגודו הבלתי ידוע, שלא יופיע לתת מענה על כל ההגיגים והנאומים, ההצהרות והודעות והמריבות מדי ערב. כולנו גוגו החייתי ודידי הרציונאלי והרוחני, הפודזו הטייקון בעל הכוח הלועג מרוב עוצמה, אך מתעוור בהמתנה לגודו, כי אחרת – מה יש לו? גם לא את לאקי העבד של פודזו שגם הוא מחכה לגודו ואינו יכול לבטא זאת אלא בהמשך אימרי פיו, שנזרקים בחלל כמו תפילות היום-יום, שאינן מכוונות לשום מקום. כי עדיין גודו לא בא. אז מחכים שיבוא. והיום אנו מחכים לחיסון? היבוא?
אבל זה לא כך. סמואל בקט אחד מגדולי המחזאים של ימינו, לא כתב כדי להשאיר אותנו כולנו פעורי פה, בורים יותר בסוף המחזה מאשר בתחילתו.
ואמנם, הכיצד בתקופת הקורונה, אין עדיין אפילו לא אחד המעז להצביע על גודו, לנקוב בשמו ולהכריז: לזה אנו ממתינים. זהו הגודו שיבוא, ייעשה סדר. בינתיים מחכים לגודו – מחזה האבסורד. מישהו שיעשה מעשה ויציל את הניתן להציל.
אולי הבעיה נעוצה שעדיין כל גיבורי המחזה לא החליטו מה בדיוק ניתן להציל. איש עוד לא אמר שמשהו המתרחש עתה על הבמה הוא נורא ואיום או לא. כי קל להכריז שהמצב קשה והסוף בלתי ידוע והזמן לא ניתן לקבוע כמו מחוגי השעון של "ביג בן" וכל מכשירי האינטרנט שבעולם לא יהפכו לשעוני עצר.
אולי בשל כך אין מעלים כאן בכל מדינה ובכל עם ובכל דת ובכל לשון ותפילה את שם הכול יכול – האלוהים שלנו, של כל אחד מאתנו, בארץ ובעולם. כמו גודו – אין מערבים אותו מהמחזה האבסורדי הזה של סמואל בקט, עם במות החיים שלנו.
כאשר אין שם אלוהי לגודו – אין כלום. גם סמואל בקט לא העז זאת. כמו בשואה, כמו במגפת הדבר ושאר המגפות וכל הצרות שבאו על המין האנושי עד כה. כי זה דרכו של הבן אדם: לסחור בחייו כמו בבורסה, כמו בקרוסלת החיים: עולים ויורדים ובסוף הופכים לדף בפרקי היסטוריה במבחני הבגרות לקבלת ציון גבוה לקראת האוניברסיטה.
אין אנכי, אדם אפס אפסים בן כמעט 85 ,עיתונאי וותיק שמאמין באמת ויושר של תולדות האנושות, מעז לתת הכרזות או החלטות, או נבואות ולחזות עתיד ידוע מראש. גם המחזה "מחכים לגודו" הופיע על במת עולמנו וחלף, גם השואה של העם היהודי פקדה אותנו ונשאר רק להיאבק במכחישים אותה, כי גם בזה אנו מחכים לגודו – כמו אחרי כל המגפות הנוראות, הורסות ופוגעות במין האנושי ונעלמות מבלי שגודו יבוא – ואפילו המבול של תקופת נח ומגדל בבל ועד העידן שלנו – מלחמות העולם ומחסני הנשק האטומי המחכה למלחמה הבאה – הכול היו ויחלפו כמו ה"קורונה". "קורונות" חדשות תבואנה והמין האנושי לא למד ולא ילמד דבר מהן – כי כולנו מחכים לגודו, שלא יבוא.
גם הקורונה תחלוף, כשהיא תגרוף במשאיות סגורות לקבורה גוויות של קורבנות הגיל החולף. עולם כמינהגו נוהג: מחכים לגודו שלא יבוא גם הפעם…
——-
הכותב הוא עזרא ינוב, ניצול שואה, שריד אחרון למשפחה ענפה, נשוי + 3 +6 נכדים עיתונאי, סופר ותסריטאי, איש ציבור תושב אשקלון.
