נוסטלגיה על ילדותי ברומניה, המשפחה שאיננה עוד והשואה שלי…
(לקראת יום השואה)
מאת עזרא ינוב
אתם מעוררים בי נוסטלגיות רחוקות מהילדות. אפילו מגיל הפחדים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. רומניה שלא אהבה יהודים. שאפילו בתור ילד בן 5 כבר הייתי צריך "ללכת מכות" ולספוג מכות , כדי להשיג את המלפפון המרוסק שנזרק מתחת לבסטה בשוק הצוענים. ואחר כך המלחמה הנוראה, כאשר אבא לא ראה אותי בבאי לעולם בהיותו בצבא הרומני ואחר כך דחסו אותו עם אחרים ברכבת עד למחנה עבודות הכפייה של הגרמנים והחיילים הרומנים שומרים עליהם. לא די היה בהפיכת אמי למבשלת-מנקה – מגהצת-מכבסת ומצחצחת מגפיהם של הקצינים הגרמנים שהשתכנו בווילות של עורכי הדין היהודים שנלקחו אף הם למחנות הכפייה כפועלי חפירות על גדות הדנובה, הם דרשו ממנה לבוא שוב ושוב לאותו מחנה קטן בו עסקה בתרגומים בהיותה דוברת וכותבת בשש שפות. האם גררה אותי ואת אחי מוריץ אתה, מאחר ולא ידעה היכן יהיו חיינו בטוחים יותר. החיילים הטילו על העגלון הגרמני שהיה מביא את אימא לתרגומים, להיעזר בי ובאחי מוריץ בן ה-9, לשמש לו עוזרי עגלון, הדוחסים שקי קמח תירס, תפוחי אדמה,קמח ואפונה, יחד עם ירקות ופרות לתוך קרון הסוסים הגדולים, לעבור בין המחנות הצבאיים שלהם לבין הווילות המוחרמות על ידי הקצינים, בעיר הנפט הגדולה. העגלון היה מעמים על כתפינו את השקים מתוך הקרון ואנו מביאים אותם למטבחוני הצבא.
כך חוזר חלילה כמעט מדי יום, עד שמאות מטוסי ההפצצה האמריקאים ה-B17 היו מטילים אלפי פצצות על מפעלי בתי הזיקוק של הנפט שנבע מבארות הנוזל השחור ומורידים עוד מאות ואלפי פצצות על "חרגולי הנפט" שנראו כיערות בשדות בדרום העיר. אוכלוסייה שלמה נספתה בהפצצות אלו ולעתים בתי הזיקוק הופצצו ונפגעו ולהבות האש והעשן השחור – היו מונעות את חדירת קרני השמש בעיר במשך ימים רבים, שדמו ללילות ארוכים.
באנדרלמוסיה הנוראה, כאשר אנו בורחים מין העיר לכפרים הרחוקים וכל מי שנותר ולא נפגע בהפגזות או בהטלת הפצצות בשדות בעת קרבות בין המטוסים האמריקאים והגרמנים, היה חוזר הביתה ללון עד שחר, כדי למהר ולברוח החוצה אל השדות , 15 -20 ק"מ הלוך,בניסיון להינצל מהפצצות הענקיות של המפציצים הכבדים. ואחר כך חוזרים הביתה עוד 15 ק"מ ומחפשים בשדות משהו לאכול. זהו קטע קצר בחיי, של 2-3 שנים בהם הלכנו לאיבוד והמשפחה התפזרה לחלוטין בהפצצות החורף. האח הגדול, האחות הבכירה, האח השני הגדול ממני בשנתיים ואני בן ה7 -8 מזדנב אחר אמי שכל הזמן חיפשה אחר שאר ילדיה…
אני נאספתי על ידי פעילי הג'וינט היהודי, באחת הכנסיות, שם הייתי זוכה כשאר הילדים "הגוים" לקבל צלחת מרק או את עלה הגפן ועליו "קוליבה" – הלחם של ישו". פעילי הג'וינט היהודים שבדקו במכנסיי וגילה שאני ילד יהודי שעבר ברית מילה. "הסתדרו" עם הכומר העבירו אותי לבית יתומים בבוקרסט, שם מצאתי את אחותי הגדולה רנה, כבר הספיקה להסתתר חצי שנה ולאחר חודשיים, בטרם נפרדה ממני, עם תום המלחמה. החלה את דרכה הארוכה לעלות לפלסטין, באחת משתי האניות הענקיות פאן ניו יורק" ופאן קריאס" כפי שאני זוכר את שמן, יחד עם עוד 12,000 עולים. סופם שהבריטים גילו את אניות הענק בים והצבא הבריטי היה טרוד עד מאד להעביר את כל הפליטים היהודים ממסע העלייה בים, למחנות המעצר בקפריסין.
האח הבינוני מוריץ, שאף הוא הובא לבית יתומים אחר בבירת רומניה, יצא חצי שנה לאחר אחותי לעלות לפסלטינה באנייה קטנה רעועה שהתרסקה בסמוך לאחד האיים במייצרי בוספורוס ועד היום איני יודע את הסיפור כיצד ניצלו אותם מאות ילדים בין סלעי האי והועלו על אנייה קטנה ועלובה אחרת שהביאה אותם לישראל שנה לפני הקמת המדינה.
האח הגדול לאון (יהודה) עבר את מלחמת העולם בבריחה ממקום למקום ברומניה, עד שיחד עם עוד נערים יהודים השתלטו על חווה עזובה בהרים ושם חיו תוך חיפוש יומי בשדות, אחרי ירקות ופירות והצטיינו במארבים לבעלי כנף או גדי או עז ש"סחבו" מחצרות החקלאים הרומנים, להמשיך להתקיים במסתור, לבל ייתפסו על ידי הגרמנים או ה"לגיונרים" הרומנים..
יהודה, אחי הגדול, עלה לישראל לאחר הקמת המדינה, מנסה לחפש את המשפחה שעלתה אחריו כבעור שנה (הסבתא) וההורים כעבור שנתיים.
אותי העבירו פעילי "עלייה ב'" ב"רכבת 500 היתומים" כשאני בעל מסמך מזויף על שם של ילד אחר ,יחד עם מאות ילדים מבתי היתומים בבוקרסט דרך תחנות רכבת הרוסות במספר ערים ברומניה ומשם במשך כחצי שנה, חצינו את ערי הארצות המפוצצות עד הולנד, שם זכינו למקלחת ראשונה, החלפת בגדים ותספורת של ממש, בטרם חצינו את גבול הולנד. במהלך שנתיים הפכנו לישראלים, בלימוד השפה, התנ"ך, ההיסטוריה היהודית , השירים והריקודים, הציונות שנלמדה בכיתות בית הספר שהופעל בתוך יער העיר אפלדורן בהולנד.
שוב היה זה הג'וינט שהספיק לרכוש עוד רכבת כזאת להעלות עוד ילדים מארצות אירופה לישראל. הג'וינט רכש עבורנו אנייה בפנמה שהפכה לספינה ישראלית בשם "נגבה" וכעבור 18 ימי הפלגה, דרכו רגלינו על אדמת נמל חיפה. מאז לא חזרתי לרומניה וזיכרונות ונוסטלגיה, נצורים אתי למכביר. אולי אכתוב ספר…